תשעה חודשי הריון של החיים החדשים שלנו בגרמניה, הרבה היה צריך להתפתח, להשתחרר, להחשף, להתחזק. מסע אל הלא נודע, קראת לזה? ממש כך, הלכנו אחרי תחושה והפעם כמשפחה.

 

אנחנו מקבלים הודעות ממשפחות שחוששות לצאת, באות לכאן קבוצות שרוצות להגשים חלום....איך חלומות מתגשמים? צריך לבחור בהם והספק וכל מה שנאחזנו בו עד כה משתחרר. משחררים שליטה ונותנים לשדה החיים להוביל את הדרך ~

​

יש האומרים הימור ויש היודעים שזו המציאות היחידה. לא באמת נוכל לשלוט במציאות וכל הניסיונות האלו יוצרים המון מתח וחוסר יכולת לאהוב ולגדול. אז מסע ללא נודע... קדימה אנחנו באים!

​

כמשפחה, כי 16 שנה לפני יצאתי למסע כזה לבד. לבד בהודו ניפתח לו שדה החיים האינסופי, הקוסמי, המיטיב תמיד. תנועה לא ידועה מראש והכי מסונכרנת, תחושה של חופש מוחלט...

​

והאם אוכל גם להוריד שליטה עכשיו? כמשפחה? יש לי ילדה ודאגות אם, יש לי בן זוג שונה ממני מאוד ואיך הכל יוכל להסתנכרן?

​

ואולי גם... מחכה עוד משהו גדול יותר מזה....

​

יצאנו, קיץ 2016, היו כמה נתונים ידועים מצופים בחששות. ידענו שפנינו לגרמניה והיה גם חזון. מעין חזון שראינו מיומינו הראשון והמשיך לדפוק על הדלת, כמו משהו שקיבלנו להביא והוא עדיין רחוק ובא ומתקרב ועוד לא ניתן לגעת...

​

נסענו לחודשיים, להרגיש את גרמניה ולמצוא את הדרך... ברלין, נבחרה כיעד נחיתה, שהתגלתה כעמוקה ומרתקת, ברלין היתה עבורי כמו מוזיאון ענק דרכו הצלחתי להרגיש את גרמניה לחלקיה מהשורשים לנשמה הפועמת.

​

לפנות בוקר של יום הנסיעה קיבלתי הצצה מלאכית לבית שמחכה לבואינו...ראיתי את המדרונות הירוקים, הגבעות, היערות והנחלים ויותר מכל ראיתי את הבית מלא אנשים יפים ואת שלושתינו במקומינו מאושרים.

​

קמתי עם ידיעה שזה בדרך לדרום ושאם לא נעצור שם עתה, נגיע לשם בדרך חזרה. 
שיתפתי את ערן בחלום וכמו חלום הוא נסוג ובא היום ויצאנו לדרך לדרום.

​

לא אספר את כל המסע כי הוא ערך כמה אלפי קילומטרים....וככלל הרבה פחד, דמעות, תסכול וחברים נוספים....ו...אכן בדרך חזרה צפונה כשכמעט שכחנו מי אנחנו ולאיפה אנחנו הולכים, עצרנו ללילה במקום בו אנחנו חיים היום.

​

באותו הלילה, היתה הרגשה שחיברו אותנו לפלגים הנכונים, התאהבנו. משם עמוד האש הוביל וחיבר ובדק שאנחנו מוכנים לשחרר ולשחרר ולשחרר...

​

בינואר קנינו את הבית ובמרץ הגענו לגאיה. 9 חודשים חלפו, 9 חודשים של הריון. שיפצנו וסידרנו כל פינה בבית. ערן צלח את הבירוקרטיה בשיטתיות והרבה עזרה של חברים. אלהיה את השפה והמערכת. הכי אל הלא נודע ובדרך דרך מחוספסת ודורשת מכולנו התעלות, תמיכה וגדילה.

​

התיאוריות שתרגלתי דרשו שאקח אחריות, הילדה פנימית בתוכי ואיתה אלהיה שלנו התנגדו בתוקף. נדרשתי לשחרר כל דאגה ועוד ועוד... ולסמוך באופן מוחלט על המציאות ולהאמין לעצמי, להפעיל את השומר הער בתוכי ולא לאפשר יציאה מדרכי מילוט.

​

והנה החלום כבר ממשי ונושם, בית מאבן טבעית ועץ כפי שתמיד ידעתי אותו. סטודיו מואר עם שמיים פתוחים, שולחן ארוך מלא אור, עשרה חדרי אירוח, המדרונות, הגבעות, היערות וקול מי הנחל זורם..

​

והנה גאיה יוצאת לאויר העולם ואני מתבוננת עליה, מה היא כבר הביאה בליבי. בסוף השבוע האחרון היו פה ׳קבוצה של אנשים יפים׳ קראנו להם, עם חלום וגאיה ארחה והכילה את האנשים, הספקות והפחדים וגם את הניפרדות העיקשת. הסטודיו פעם כמו רחם טובה וחיבר ובנה והרפה וריפא.

ואני שמעתי קול שפעם מלב האדמה שאמר לי כי גאיה תתמוך עוד בהרבה אנשים, משפחות וקבוצות להביא את מתנתם לאמא אדמה.

​

ומה אני גיליתי? גיליתי את הערך הגבוה של משפחה, מציאות של חופש יותר גדול המאפשר לשחרר כל כך הרבה מהסובייקטיביות שעליה אנחנו שומרים בהדיקות ובזמנים מסויימים בחיים קוראים לה חופש... וגיליתי איך הולכים כמשפחה את הדרך אל הלא נודע...

 

ונראה לי שעוד אכתוב על כך בפוסט הבא

​

לקריאת הבלוג ״המעבר לגרמניה מא׳ עד ת׳״ (הגירסה הגברית)

לקריאת הבלוג ״רכישת נכס בגרמניה״

​

​

למידע נוסף על גאיה: www.gaiaretreathouse.com